כשאתה עובד קשה על בעיה ושום דבר לא זז, כנראה שאתה עובד על הבעיה הלא נכונה. לפי המקור, ברוב המקרים האלה הסיבה היא משהו שהיה צריך להיות שם ופשוט איננו, ומי שמחפש רק מה נעשה לא נכון לא ימצא אותו.

תריסר מקרים, ואותו מפתח

המקור מספר שבכמה הזדמנויות הוא מצא ניתוחי מצב שלא הגיעו לשום סיבה שאפשר לטפל בה. חלק מהם אפילו נתנו סיבה שקרית, כזו שהייתה מקלקלת את המצב אם מישהו היה מיישם אותה.

בכל אחד מהמקרים האלה, לפי המקור, הנקודה שהחזיקה את המפתח האמיתי הייתה דבר מושמט. ובתריסר מקרים זה היה בכל פעם אותו דבר: כוח אדם שחסר.

והמקרה הקיצוני מכולם: ״אזור אחד שהוצאו אליו הוראות לא היה בו איש בכלל.״ במשך זמן שלחו לשם הוראות, ואף אחד לא בדק אם יש שם מישהו שיקבל אותן.

נניח בעל עסק ששולח חומרים שיווקיים לרשימת דיוור שמעולם לא נבנתה. שלושה חודשים של תוכן, ואין מי שיקרא אותו.

או בעלת עסק שיש אצלה תפקיד של אחראי מעקב. התפקיד כתוב, אבל אף אדם לא מונה אליו, ולכן המעקב לא קורה.

שים לב מה משותף לשתי הדוגמאות ולתריסר המקרים של המקור. בכולם חסר מישהו: אין מי שיקרא, אין מי שיעקוב, ואין מי שיקבל את ההוראות. בשום דוח זה לא מופיע, כי דוח מתאר את מה שנעשה, ומי שלא נמצא שם לא עושה שום דבר שאפשר לדווח עליו.

אף אחד שם לא היה עצלן

כאן מגיע החלק שהופך את כל הסיפור. לפי המקור, באף אחד מהמקרים לא שמו לב שמה שגרם לפעילות שלמה לדעוך היה דבר שחסר. האנשים עבדו בקדחתנות כדי לתקן את המצב הכללי, ואף אחד מהם לא ראה את ההשמטות שהיו הסיבה האמיתית.

עבדו בקדחתנות. כלומר אף אחד לא התעצל. כולם התאמצו, והמאמץ הלך לדבר הלא נכון.

וזה דפוס שחוזר. כשמשהו לא עובד, מתאמצים יותר, והמאמץ הולך לתיקון המצב הכללי. מה שחסר נשאר בצד, כי אף אחד לא מחפש אותו.

הסיבה שזה קורה פשוטה. מה שנעשה רע משאיר סימן שאפשר לעבוד עליו, ומה שלא נעשה לא משאיר שום סימן. לפי החוברת, אנשים עובדים קשה על הבעיה הלא נכונה כי הבעיה הנכונה פשוט לא נראית.

נניח משרד שהשקיע רבעון שלם בשיפור זמני התגובה ללקוחות. הבעיה האמיתית הייתה שאף אחד במשרד לא יזם פנייה ראשונה.

ועכשיו אותו משרד, אחרי שבדק מה לא נעשה. התשובה הייתה שורה אחת, והפתרון לקח שעה בשבוע.

הסימן שהאבחון שגוי

מכאן נגזר סימן שקל לשמוע. כשאתה אומר לעצמך שעבדנו על זה קשה ושום דבר לא השתנה, כדאי לעצור. לפי החוברת, עבודה קשה שלא משנה כלום מצביעה על אבחון שגוי.

מה שהופך את הסימן הזה לשימושי הוא שאתה לא צריך לדעת מראש מה הסיבה. מספיק לשים לב שהמאמץ לא מזיז כלום, וזה כבר אומר לך משהו על האבחון.

כמות המאמץ בסדר גמור. הכיוון שלו שגוי. ולהוסיף עוד מאמץ באותו כיוון רק מגדיל את ההוצאה, בלי לקרב אותך לסיבה.

ויש כאן גם סכנה. סיבה שקרית היא יותר מבזבוז זמן. לפי המקור, אם מיישמים אותה, היא מקלקלת דברים. כלומר אבחון שגוי עלול להחמיר את המצב שהוא אמור לתקן.

להפוך את השאלה

מזה המקור גוזר כלל, והחוברת קוראת לו הכלי המעשי ביותר שבה. לפי המקור, בכל ניתוח שלא הצליח למצוא סיבה ״אפשר להסיק בבטחה שהסיבה היא השמטה, ולחפש דברים שאמורים להיות ואינם.״

כשמשהו לא עובד, הנטייה הטבעית היא לחפש מה נעשה לא נכון. לפי החוברת, ברוב המקרים זה החיפוש הלא נכון.

המשמעות פשוטה. אם חיפשת ולא מצאת, אין טעם לחפש חזק יותר באותו מקום. במקום לשאול מה נעשה לא נכון, שואלים מה לא נעשה בכלל.

השאלה ההפוכה מזיזה את המבט ממה שקיים אל מה שחסר, ושם בדרך כלל יושבת התשובה.

נניח בעל מוסך שבדק במשך שנה למה ההכנסה שלו לא עולה. כשהפך את השאלה, התשובה הייתה שאין אצלו הצעה של שירות תקופתי, דבר שמעולם לא היה קיים אצלו.

או מעצבת שחיפשה מה לא עובד בעיצובים שלה. מה שחסר בסוף היה שאלה אחת בתחילת התהליך מול הלקוח.

וההפך: בעל עסק שהתחיל כל אבחון בשאלה ההפוכה. בתוך שלושה חודשים הוא מצא ארבעה דברים שלא היו קיימים אצלו.

לפרק הזה יש בחוברת שני תרגילים קצרים, היפוך ובדיקה. ובמדור התרגול שבסוף החוברת יש גם תרגיל בשם רשימת ההיעדרויות.

אז בפעם הבאה שבעיה נשארת תקועה למרות כל המאמץ, אל תוסיף עוד מאמץ באותו מקום. תחפש מה חסר.